י׳ | יחידת יהלום

האימון הראשון.

הגעתי אליהם לאימון הראשון, וזאת אחרי שיחה ממוקדת למול סמנכ״ל החברה, אשר הסביר לי בצורה הדייקנית והמפורטת ביותר כי אני נכנס לאימון למול המנכ״ל, אשר יבצע בי ניתוח מלא של היכולות הכלליות שלי ברמה הפיזית, המנטלית, המחשבתית והחברתית כאחד, ואיתם את התשובה המיוחלת להמשך הליך ההכשרה שלי תחתיהם.

הוא הבהיר לי כי הם לא מחפשים אנשים בעלי יכולות גבוהות ומעבר, אלא מי שניחן באופי הלוחם שאותו הגדיר המנכ״ל, אשר מתאפיין במספר קריטריונים שאותם אני מנוע מלחשוף, ואותם הם יבנו בכם כבר בעצמם.

האימון מול המנכ״ל.

הוא הגיע, ויחד איתו כלב מסוג רוטווילר שאותו הציל מקרבות כלבים. שניהם יצאו בסערה לכיוון האימון, והם, שהסתדרו בקו ללא הוצאת הגה נוסף. הוא הגיע, זרק את המפתחות לאחד החניכים למען סידור הציוד, בזמן שהוא קרא לשלושה שמות שצעדו קדימה, ולהם הודיע פה אחד מהי חובתם.

מנכ״ל: עברתם, ומחר תקבלו את התשובה שאותה ביקשתם: מחר שלושתכם מאותרי דובדבן. מרגע זה ואילך, כחניכי אדרנלין, המורשת שלי, שלנו, חובת ההוכחה היא עליכם, יש?!

חניכים: יש!

י׳: מהסתכלות מקרוב זיהיתי את אותם שלושה. מדובר באותם שפגשתי בגיבוש צנחנים, אלו שעמדו מעל כולנו, אלא שהפעם אני מגיע כדי לרסק, כדי לנצח.

הוא הסביר להם את מהות התרגיל, הקווים העומדים מאחוריו ומהו הזמן המנחה המדויק שאותו מדד כמגבש בין המקצים, ומשהפנימו את אותו מידע שרק הוא מסוגל לו, הם יצאו בהסתערות כאילו היה מדובר בגיבוש עצמו.

י׳: נעמדתי אחרון והסתכלתי לעבר המקום הראשון על הקו. התבוננתי בו, והזדעזעתי עד כלות נשמתי למול ההבנה כי אותם שלושה, שאחריהם רדפתי, עומדים במקומות הבינוניים באותו צוות. הרגשת דז׳ה וו וקיפאון מעצם הידיעה ששוב אני לא מסוגל להם. גל של מחשבות, ואיתן המסקנה שהם חזקים מדי, שאין לי סיכוי, שאני פשוט לא מתאים, זו שלצידה מצאתי את עצמי יוצא מהקו, לוקח את התיק ויוצא לכיוון הבית. והוא, שהפנה את גבו והמשיך לאמן אותם כאילו הייתי אוויר.

ההיעלמות.

מאז עברו מספר חודשים שבהם התעלמתי לגמרי מאותו אימון ומהעובדה שבחרתי לברוח. מספר חודשים של הרגשת החמצה, שממנה ניסיתי להתעלם באמצעות שלל אטרקציות והצטרפות לגופים אחרים, שאותם הגדרתי פשוט כקייטנה, כי הם פשוט לא היו הם: לא הסגל, לא החניכים, לא התכנים, לא הרמה, המקצועיות, היוקרתיות, ובעיקר העוצמה.

המפגש.

יצאתי לשחרר את הראש, יצאתי לאימון באמצע הלילה. ביצעתי את אותם הספרינטים והזחילות שחוויתי בגיבוש צנחנים, ואפילו את התרגיל שאותו הסביר המנכ״ל באותו יום.

יצאתי כדי להתאפס ולהחליט לאן נושבת הרוח, לאן אכוון את חיי מכאן, עד שמצאתי את עצמי עומד וחושב במקום לצאת למקצה הבא, ושאגה של אדם מיוחד, שהעירה אותי ובלי לשים לב גרמה לי לפתוח את הרגליים ולרוץ הכי מהר שאני מסוגל.

זה היה סימן ההיכר שלו, שבעזרתו הבנתי במי מדובר: אותו כלב רוטווילר שרץ וחזר לצידי, כדי שהוא ישאל אותי איזה מקצה זה.

י׳: זה העשירי.

מנכ״ל: מצוין. (תוך כדי שהוא פושט את הג׳קט שלו ומזניק אותי למקצה הבא, ואני, שוב שנכשלתי, והוא, שבחר לא לוותר עליי.)

מנכ״ל: אתה לא מספיק נעול, אתה לא מספיק נחוש, אתה לא מספיק רוצה. שוב, צא!

י׳: שוב אותו כאב, ריאות שורפות וזיעה קרה ששוטפת את העיניים. שוב אותו כישלון.

מנכ״ל: תסיים את זה בזמן שאותו הגדרתי עוד באימון הראשון שלך, או שתוותר, והפעם לתמיד, כי אתה פשוט לא ראוי. עכשיו תהיה מוכן להוכיח לי אחרת.

י׳: הוא עמד לצידי והעניק לי את אחד מכליו, שפשוט הבעיר לי את הדם והכניס אותי להילוך שישי. וברגע ההזנקה זה קרה: ההוצאה מהכוח אל הפועל, שאגה של מפלצת ורצון טהור להעפיל.

הוא הגיע והתמוטט על קו הזינוק, ובפעם הראשונה בחייו הוא הצליח.

מנכ״ל: בחיים לא חזרתי בי אחרי שהאדם שעמד למולי בחר לוותר על עצמו, אבל היום אחרוג ממנהגי, כי אתה ראוי לכך. ברוך השב.

י׳: את הלילה סיימנו בשיחה שאיתה הסברתי לו שיש לי ביטחון עצמי מופרז, וזאת בעקבות הנפילות שנחלתי בכל דרך שבה בחרתי לצעוד.

הסברתי לו שהייתה תקופה שהכישלון הזה ערער אותי, ומאז, כל פעם שאני עומד למול הרגשה דומה, אני פשוט מתרחק ובורח, ובכך אני שומר את עצמי חזק מתמיד.

הוספתי שאני מתגרה ומאתגר אחרים גם בידיעה שאפסיד, וזאת למטרה אחת: לטפח את היכולות שלי, ומעבר לכול, שוב, להעצים את עצמי ואת האמונה העצמית שאיתי.

מנכ״ל: זהו לא ביטחון, זו בריחה. אלו לא אמונה, כוח ועוצמה, זו התאבדות אופי.

י׳: הוא המשיך והסביר בדיוק למה הוא התכוון, ע״י נימוק חוצב של מהם כוח ועוצמה, והעובדה שמדובר בתכונות שניתן לרכוש ואף לפתח, שמגיעים באמצעות … כלים עיקריים, והם…

הוא לימד אותי תורה שלמה, שמילאה את כל חלקי הפאזל החסרים שאותם ביקשתי שנים, וזו שתעיד עליי כאדם אחר באימונים המתקרבים ובחיים בכלל.

מנכ״ל: עכשיו, כשאתה מכיר את כל התורה על רגל אחת, נשאר לך דבר אחד לבצע: להתחיל לתרגל בצורה יומיומית, ולהבין שהפעם אין שום תירוץ לנפילה הבאה, כי מרגע זה הפכת לחניך אדרנלין חברה להכשרות ביטחוניות, כי מרגע זה חובת ההוכחה כולה עליך.

מבחן הסף.

חזרתי לאותו צוות, לאותו מתאר ולאותו אימון, ששוב אותם שלושה עומדים לי מול העיניים, והפעם הידיעה שהם סך הכול בינוניים פה, והידיעה שאני חייב להעפיל למקומות הראשונים.

ניסיתי בכל הכוח, ניסיתי ללא הצלחה. כמות של עשרה מקצים, והאימון עדיין לא התחיל. אם ככה זה נראה עכשיו, מה יהיה בעוד מספר רגעים, מהם אתמוטט שוב מהרגליים?

מנכ״ל: (הוא הגיע לצידו ומסר לו) אתה לא, כי יש לך את אחד הכלים שאני עצמי הענקתי לך באותו הלילה. עכשיו זה הזמן להשתמש בו, עכשיו זה הזמן להעפיל. תהיה מוכן.

י׳: נעלתי שרירים, כיווצתי מבט, חרקתי שיניים, נשפתי חזק, דרכתי את הגוף ועמדתי חד מתמיד, וזאת בציפייה למילה אחת.

מנכ״ל: צא!

י׳: יצאנו לדרך, והפעם אני הראשון מבין כולם. והם, שלא נשארו חייבים, הם שהגיעו אליי תוך רגע, ואני, שממשיך להילחם, אני שבחרתי בפעם הראשונה בחיים לא לוותר למול מי שכבר התגבר עליי, וזאת כדי למצוא את עצמי במקום השישי, ולפני אותם שלושה. אני, וסיפור ההצלחה שעוד יכתבו עליי.