נקודת הפתיחה
אני לא מאמין… אחרי כל ההשקעה הזאת…
ת׳: תגיד לי, אתם מתאמנים פה לצבא?
מאמן: כן.
ת׳: ואם יש לי תיקים במשטרה, עדיין אוכל להגיע ליחידה מיוחדת?
מאמן: איזו יחידה?
ת׳: 669.
מאמן: רביעי בארבע אחר הצהריים, תגיע. אבל קח בחשבון שזוהי אינה קייטנה: אתה תבצע בדיוק מה שאני רוצה, ומתי שאני רוצה. הבנת?!
ת׳: חיובי, המאמן!
האימון הראשון.
מאמן: קום!
ת׳: לא מסוגל.
מאמן: אתה מסוגל. קדימה, קום!
ת׳: לא מסוגל, אני אומר לך!
מאמן: לא שאלתי, אמרתי. אתה מסוגל!
ת׳: למה, מי אתה שתדבר אליי ככה…
מאמן: (מסתובב והולך)
הוא קם ותפס אותו בצווארון של החולצה…
ת׳: אתה מזלזל בי?! אף אחד לא מפנה לי גב! אני אקרע אותך ואת כל היחידה המובחרת שלך…
מאמן: תוריד את הידיים!
בחור: (נצמד עם הראש למאמן…)
מאמן: (הפיל את ת׳ לרצפה ונעל אותו) תסתכל סביבך… כולם עצרו פה כי אתה לא מסוגל להשתלט על העצבים שלך… חשבתי שאתה שונה… עכשיו תסתלק מפה…
איזו טעות נוראית, עד שהחלטתי לבצע שינוי בחיי. המקום היחיד שעוד נתן לי אפשרות. אין מסגרת אחת שהסכימה לקבל אותי מזה שנים, ואלו לא מצמצו לרגע ואמרו לי להגיע. המקום היחיד שממנו חשבתי שהכול ישתנה… למה לא שלטתי על עצמי… למה?!
השבוע שאחרי.
ת׳: עבר שבוע. הם עדיין שם, מתאמנים במקום הרגיל… ישבתי, או יותר נכון התחבאתי, וצפיתי בהם. אם אני לא מהם, לפחות אהנה לראות איך הם מתקדמים…
הוא הולך לכיווני?! הוא ראה אותי! מה אני עושה עכשיו? רק מההלם השתתק לי הגוף ולא יכולתי לזוז, לא יכולתי לברוח…
מאמן: (הוא תפס אותי בצווארון של החולצה, מבט ממוקד לאישונים, מבט מלא בזעם, בעוצמה, מבט שלעולם לא אשכח, ועוד לחשוב שעליו איימתי לפני שבוע…) תקשיב לי טוב עכשיו: זאת הפעם האחרונה שאתה מוותר לעצמך, וזאת הפעם האחרונה שאתה בכלל עונה לי. את העצבים שלך אתה מוזמן לדחוף, כי כמו שאמרתי לך בפעם הראשונה שנפגשנו, אני קובע מה יהיה ואיך. אתה, התפקיד שלך הוא לציית וללמוד!
ת׳: הוא שחרר את הצווארון, אבל עדיין לא זזתי. הייתי בהלם שמישהו בכלל מעז לדבר אליי בצורה הזאת. בעודי משותק, זו הייתה דחיפה חזקה שהזיזה אותי ממקומי… יד מלאה בכוח דוחפת אותי… מי זה?! מי האמיץ, חשבתי לעצמי?!
מאמן: אנחנו איתך, הוא אמר לי… אז קדימה, צא!
זוהי הפעם הראשונה שמישהו תומך בי, זוהי הפעם הראשונה שמישהו מאמין בי, זוהי הפעם הראשונה שבמקום פנים של ייאוש אני מקבל דחיפה קדימה ועיניים מלאות בתקווה. יצאתי כשדמעות חנקו לי את הגרון, יצאתי, והפעם בלי לשאול שאלות.
ההכנה באדרנלין
השינוי.
מאמן: קום!
ת׳: כן, המפקד…
מאמן: תזדקף… רוץ, אמרתי!
ת׳: אני בקושי עומד… אני לא אשרוד עוד דקה ככה…
מאמן: תעיף את עצמך קדימה, אמרתי. אתה מסוגל!
ת׳: אני מחוסר כוחות… הוא באמת מצפה שאצליח להמשיך לעמוד על הרגליים? זה לא אנושי… זה לא…
מאמן: תגיע עד אליי, קדימה!
מה יהיה ככה? זה מתחיל להימאס עליי, כל הפקודות האלה, הוא חשב לעצמו. ומנגד, בכל פעם שעמד פרץ העצבים להתפרץ, הוא נזכר באותה דחיפה ועיניים מלאות בעוצמה ובתקווה כאחד.
ת׳: הוא לא שחרר, הוא ישב לי על הנקודות המעצבנות ביותר. הוא המשיך לתת לי פקודות, ואני המשכתי לשתוק ולציית, בדיוק כמו שהוא פקד עליי בפעם השנייה!
הוא המשיך לתמוך בי, ואני המשכתי הלאה. הוא המשיך להאמין בי, ואני החלטתי שמפה אני מסיים לוחם סיירת. אני אגיע חזק מתמיד ואוכיח להם, לכל מי שלא האמין בי, לכל מי שזלזל בי בגלל המקום שממנו הגעתי, שהיום אני אדם שונה, שהיום אני אחד מהם, שהיום הם טעו!
סאגת יום סיירות.
אם חשבתי שמה שעברתי איתו היה קשה, מה שחיכה לי מרגע זה ואילך היה גיהינום עלי אדמות.
מנכ״ל: צא!
חניך: (דוחף אותי ומפיל אותי במהלך זינוק למקצה ספרינט)
קמתי ורצתי, ולא כדי להגיע ראשון. קמתי ורצתי כדי לתפוס את הבחור שהפיל אותי, וזאת כדי לתפוס אותו ולהטיח אותו ברצפה. ומשזה קרה, מהרגע שבו תפסתי אותו כדי לבצע זאת, הרגשתי אותה: יד חזקה אשר מונחת על גבי, והפקודה הידועה…
מנכ״ל: צא! ותתרכז במשימה, ולא בכל מה שמסביב!
ת׳: סיפרו לי שהוא הגיע ממקום קשה אפילו ממני. סיפרו לי שהוא גידל את עצמו ונאלץ להתמודד עם דברים שבסרטים לא ראינו. סיפרו לי שהוא כמוני, והפעם סוף סוף יש מי שמבין אותי מעבר…
מנכ״ל: שם ומספר.
ת׳: שמי ת׳, מקום ראשון.
השיחה שאחרי.
מנכ״ל: גדלתי בדיוק כמוך, ואפילו גרוע מכך… גדלתי ב…
זה היה הרגע שבו הוא פתח בפניי הכול והסביר לי מה הוביל אותו, מה גרם לו לצאת מהמצוקה ולהפוך לאדם שמכשיר מאות חניכים בכל שנה, ואף לעמוד כאדם החזק ביותר שהכרתי. הוא אמר לי שדווקא בגלל המקום שממנו הוא הגיע, דווקא בגלל החיים שאותם עבר, דווקא בגלל כל האירועים שאליהם הוא נאלץ להיחשף, הוא הפך לאדם החזק שהוא עכשיו. ובכל פעם שהרגיש מצוקה, הוא אמר לעצמו את המשפט הבא: ביום שארים ידיים, זה יהיה היום שבו יכריזו על ניצחוני!
ת׳: למה?! למה לא הרמת ידיים לפני?!
מנכ״ל: בגלל הקושי שאותו עברנו, בגלל שנשארנו על הרגליים במקום שאחרים היו נופלים, בגלל שאחרי כל מה שעברנו, לנו הכי מגיע הניצחון!
ת׳: ומה אני אגיד?! איזה משפט ינחה אותי, כדי שאוכל לסיים חזק כמוך?
מנכ״ל: אתה? אחרי שדחפתי אותך וראיתי אותך מסיים ראשון… המשפט המנחה אותך, המנטרה שלך, היא: המקום הראשון שייך לי, כל השאר נלחמים על המקום השני. קיבלת?!
ת׳: חיובי, המנכ״ל!
הוא נעמד מאחוריי ושם את ידו על גבי. הוא נעמד מאחוריי וסיפר לי שבכל פעם שארגיש חלש, שאדמיין את כל הכוח של חבריי לקבוצה, המאמן והוא, מאחוריי, דוחפים אותי קדימה. ובאותם רגעים זו הייתה אותה דחיפה מוכרת, דמעות ששטפו את עיניי, והפקודה הידועה שלא מפסיקה לחזור על עצמה: צא!
תכנית אונליין לגיבוש מטכ״ל
אימוני ריצה, כוח ודיונה, ולסיום סימולציית גיבוש. חניכי אדרנלין מקבלים את התכנית בחינם.
לפרטים על התכניתהדרך: הגיבוש
גיבוש היחידה.
מגבש: מאיפה אתה?
ת׳: דרום תל אביב…
מגבש: פה זה לא שכונת התקווה, אין לך מה לחפש פה!
ת׳: זה היה הרגע שבו החלטתי להוציא מהכוח אל הפועל, לקחת את כל הכעס הזה לעוצמה שתוביל אותי קדימה, כי המקום הראשון שייך לי!
הם הכינו אותי להכול, וברמה הקשוחה, המדויקת, הפרטנית והמקצועית ביותר, אבל הייתה זו השיחה אשר יצרה בי את השינוי הגדול ביותר, את ההבנה כי אני שונה מכל השאר, אני טוב יותר!
ובכל פעם שהייתי חלש, ובכל פעם שהגוף ניסה למשוך אחורה ולהוביל אותי החוצה מהמקום הראשון שבו עמדתי בשקדנות, זו הייתה המנטרה שאותה הוא העניק לי, שהחזירה אותי חזרה לתלם: המקום הראשון שייך לי!
ת׳: יום שלישי עבר, יום הראויות המיוחל, שממנו יצאתי עם ידי על העליונה. לא נשארו לי יותר מיומיים: יומיים של נקודות שבירה שאותן אחצה, יומיים של הפקודות האלה שהפילו את החזקים ביותר, יומיים של כאוס שאותו הם מכנים גיבוש.
אני לא אאכזב אותו, אותם. הם השקיעו בי יותר מדי. הם לא ויתרו כשתקפתי, הם לא ויתרו כשיצאתי מן הכלים, הם לא ויתרו כשביקשתי לוותר על עצמי!
כל ההשקעה הזאת לא תרד לטמיון… יותר מהר… יותר חזק… אני מאמין בעצמי… אני מסוגל, כי מה שעברתי אף אחד לא עבר, כי המקום הראשון שייך לי. בכל הכוח קדימה, עם ארגז הכלים היחיד שהוביל אלפי לוחמים אל היעד, לצד המאמנים החזקים והחברים הטובים ביותר שלי, בעזרת אותה היד שאני מדמיין שמעניקה לי את הכוח של כולם, באמצעות אותה דחיפה והשאגה שגרמה לאחרים ליפול מהברכיים. זוהי העוצמה שלי, שלנו. אני את הגיבוש הזה מסיים!
טקס הסיכה: יחידה 669
טקס הענקת הסיכה.
ת׳: עמדתי שם לבד, מסתכל על המשפחות הגאות, בעיניים נוצצות, מחכה לו. שוב דחיפה?! עוד פעם הוא?! אנחנו איתך, אז קדימה, צא לקבל סיכה!
הם היו שם: חניכי אדרנלין, בליווי סגל המאמנים והמנכ״ל, לא פחות משלושים אנשים שעשו רעש כמו גדוד שלם. שם הבנתי שתמיד היה מי שעמד לצדי, שם הבנתי שמשפחה לא בוחרים, היא בוחרת אותך, ואני זכיתי להיות מי שהם בחרו בו!
עמדתי שם, במגרש המסדרים, ושוב מבטינו נפגשו. אותו מבט חדור, רק שהפעם לא מבט של זעם, אלא מבט שמסמל גאווה מחד וחמלה מאידך. בעודי מנגב את הדמעות ומקבל את הסיכה המיוחלת, החלטתי שהגיע הזמן לסגור איתו חשבון!
ת׳: התגנבתי מאחוריו, ובלי ששם לב…
מאמן: מי זה האמיץ שמעז ככה לדחוף אותי? (בעודו מסתובב אחורה) זה אתה, חתולון?!
ת׳, חניך, בוגר, לוחם 669: ותמיד הייתי, המאמן!
הוא לא עזב אותי אף פעם, הוא תמיד היה שם, והיום אני שם בשביל הטירונים שלי. אז אם גם אתם מחפשים שהמציאות שלכם תהפוך לחלום, ברוכים הבאים.
אדרנלין!
