ד׳ | יחידת עוקץ

התחלנו להתאמן לאחר הצטרפותי לקבוצה, אבל הם לקחו אותי בנוסף כפרויקט אישי, לאור המוטיבציה שהראיתי להם. אבל בינינו, זה בגלל הבעיות שעשיתי בעבר, שגרמו להם לדאוג שלא אעשה טעויות. הם לא ויתרו עליי אפילו כשוויתרתי על עצמי, ולפני שהספקתי לספור, אני מוצא את עצמי באדרנלין כבר…

ד׳: פעל! הוא צעק, ובלי שהספקתי לזהות, הוא פשוט חלף על פניי, ואני, שלא מצליח לעקוף אותו.

ושוב, חוזר חלילה: אותה התנייה ואותה תוצאה, ואני, שמבין מה ייפול בגורלי.

בקצב הזה גם לכפיר אני לא אגיע. אם לא אנצח אותו בחודש הקרוב, אין לי סיכוי. כבר שמונה חודשים של אימונים… מה יהיה?! מה יהיה? חשבתי, חשבתי.

הבקשה החריגה.

ד׳: אני רוצה יותר אימונים אישיים!

מנכ״ל: אתה מבקש ממני לאמן אותך בצורה אישית שתבטיח לך את הכניסה ליחידת עוקץ?

ד׳: חיובי!

מנכ״ל: מצוין. ממחר אתה צמוד אליי ארבעה ימים בשבוע. בוא נקווה שתשרוד!

הגוף שלי מפורק… אני בקושי נושם… אימונים כל כך אינטנסיביים, כל כך חזקים. רק עכשיו אני מבין למה הוא כזה חזק. אבל איך? איך הוא עמד בזה? ממה שהבנתי, הוא התאמן ככה לבד לפני הצבא. לא הייתה לו קבוצה, או מי שיאמן אותו. תתאפס, אמרתי לעצמי. אין לי זמן לזה עכשיו. עד סוף החודש אני מנצח אותו, ויהי מה.

שלל תכנים עצימים מהגיבושים הצה״ליים, ואלו שהוא עצמו יזם והכניס במו ידיו למיונים הצה״ליים: תוכן מורכב, מקצועי, קשוח ובלתי ניתן לעמידה, תוכן שהפיל אותי מהרגליים, ריקן לי את הריאות מאוויר, ובעיקר זרע ופיתח את צמד המילים שאומרים רק חיילים: כמה עוד?!

התחרות.

שבוע אחד. הספירה לאחור החלה, נשאר לי רק עוד שבוע אחד מולו.

שבוע אחד להגשמת המטרה. שבוע שבו אני מסיים כמנצח!

מאמן ראשי: מחר תגיע לרחבת הוואדי, שם יחכה לך המנכ״ל. זה האימון האחרון לפני הגיוס, אז תישן טוב הלילה.

הוא עמד שם בחום הזה, עם כובע שמסתיר לו את העיניים, לבוש שחור, כרגיל. נכנס לעמידת מוצא כשראה אותי מתקרב. הקו כבר תחום. זה הספרינט האחרון, הוא אמר. ספרינט של שישים, הלוך וחזור. במידה שלא תסיים כמנצח, אנחנו פה סיימנו, כי את הגיבוש הקרוב אתה כנראה לא תסיים…

מאמן ראשי: מוכנים, שניכם?

אני: כן!

מאמן ראשי: מצוין, כי אתם מוזנקים בעוד…

לא רעדתי ככה בחיים שלי. לא הייתי דרוך ככה מעולם. זה הרגע. הגיע הזמן לגבור על המכשול הגדול ביותר שלי: המאמן שלי!

מאמן ראשי: צא!

אללה, ידיים, רגליים, תנו את המקסימום! ריצה לפי …, שאותה לימדו אותי, … מדויקת בשק שנמצא … מטרים מקו הזינוק, עד לאותו רגע מכריע שבו מעדתי והתרסקתי לרצפה.

ד׳: גם זה לא יעצור אותי, זאת ההזדמנות האחרונה. קדימה, כמו שהמנכ״ל בעצמו לימד אותנו: להשתמש בשאר האיברים כדי לדחוף קדימה, להשתמש בשטח לטובתנו, להיעזר בו כדי להתקדם קדימה, … אותו, … ממנו לצעוד, להיכנס … שלו. כל מה שלמדתי ממך, כל מה שהוטבע בי והפך לתכונות שלי, כל מה שהייתי צריך כדי לנצח אותך!

הוא למולי, קו הסיום, ואני כאן, מדביק אותו, רצים יחד, כתף לכתף. אבל זה לא מספיק לי, אני מבקש את המקום הראשון!

עוד קצת, קדימה, עוד קצת. תתעורר, תחצה את הגבולות של עצמך, תוכיח לו מי אתה, תוכיח עד כמה אתה שונה, כמה התבגרת וצמחת, לכמה חזק הפכת להיות. ובצורה בלתי מודעת, בעקבות עודף מחשבות, הסיטואציה והמטרה הגבוהה מכול, היא נפלטה החוצה.

זו הייתה השאגה שביטאה את כל המחשבות האלו, שהתפוצצה לי מהגרון, שאגה שהוציאה ממני את טיפת האדרנלין האחרונה, השאגה שאיתה הסתיימה תקופה כל כך נפלאה, זו שסימנה את מה שייחלתי לו כל כך הרבה זמן: הניצחון!

מנכ״ל אדרנלין: היום ניצחת לוחם סיירת, אבל תרים את הראש ולא את האף. חדד חושים, ותישאר דרוך ונחוש כמו שאתה, כי מחר הבאים בתור הם המתגבשים.