י׳ | קורס טיס

ההודעה מצה״ל.

י׳: נכשלתי. נכשלתי בצו הראשון, וחסרות לי נקודות בקב״א כדי לקבל זימון לגיבוש. ההורים שלי, שהפכו מתוסכלים, הפחד שהניע אותם לבקש ממני לחדול, והאכזבה השורפת שאותה הרגשתי בבית החזה עם כל יום שעבר, הרגשה שמסמלת שאני שוב לא טוב מספיק.

מנכ״ל: עמוד על הרגליים, היכנס חזרה לאימון. את התסכול של ההורים, הדאגות והאכזבה הרגעית שלך, תפיל עליי, כי הפקדת את העתיד שלך בידיי. אם אתה מבקש להפוך למי שנועדת להיות, אתה תזדקף ותאמין אמונה מלאה במפקד שלך. אחרי צוותים שלמים שנכנסו אחרי המפקד שלכם ולתוך המקומות החשוכים ביותר, ולהם תקווה והידיעה שהוא יחזיר אותם בחיים, היום זה התור שלך: תבחר להאמין בנו, תבחר להיכנס איתנו לתוך החושך!

שמעתי עליו. שמעתי על המבט החדור, על אינספור נערים שהוא הרים, שמעתי על סיפור חייו, ועל העובדה שבזכותו הוא אף פעם לא ויתר על חלום של שום אדם, גם אם נפל.

שמעתי על רף ההצלחות חסר התקדים, והעקשנות האיתנה שאותה הפגין למול צה״ל, כדי להכניס עוד משתתף קורס לאן שביקש.

שמעתי על תחושת הביטחון שהוא העניק לאחרים, והיום הבנתי את זה על בשרי. תוך רגע קמתי על הרגליים ונכנסתי חזרה כדי להוביל, רק שהפעם אני חדור ומאמין מתמיד!

ההמתנה.

עם כל יום שעובר, זה עוד יום שהלב נשבר לרסיסים. כל יום שעובר, זה עוד יום שהלחץ שובר אותך נפשית. תנו לי תשובה, כל תשובה, רק תנו לי לסיים עם ההמתנה הזו!

מנכ״ל: עברת את הוועדה הראשונה. שבוע מהיום אתה תקבל את הזימון לגיבוש. מפה, העבודה הקשה רק מתחילה.

י׳: אין בעיה, תודה רבה.

מנכ״ל: אל תודה לי, לא בשביל זה אני פה. אתה תודה לי בטקס הסיכה.

י׳: קיבלתי!

החלטת מאמן הצוות.

מאמן: לא טוב. כמו שאמר המנכ״ל, אתה אולי מצטיין בכל הקשור לפן הגופני, אבל גיבוש טייס הוא הרבה מעבר. יש לך חסך רציני בניהול והובלה. כל תרגיל מחשבתי שנפגשת בו, נשארת הלום לגמרי, בעוד שאחרים לקחו את תפקידך. אתה תגיע לגיבוש ותצטייר כשחקן כדורגל: שרירים אולי יש לך, אבל השכל ברגליים (מטאפורה).

י׳: אני אטפל בזה.

מאמן: לא אתה, כי אם אני. תתכונן, כי אצלך האימונים לא נגמרים בשטח.

זה היה הרגע שבו הוא ישב למולי ובישר לי כי עליי הוא מטיל את התפקיד הקשה ביותר בצוות: חנת״ר הצוות, האדם האחראי על מצב האנשים בצוות ועל כל המעטפת שלהם.

מאמן: יש לך בדיוק חמש דקות לבצע את המשימה הצוותית שנתתי לך. זוז!

י׳: קדימה חברים! (בזמן שאין מי שיקשיב, אחרי אימון מתיש מתמיד)

מאמן: נשארו לך ארבע דקות. אתה לא תעמוד בזמן בקצב הזה.

י׳: (מתחיל לקחת על עצמו ציוד ולשנע לבד)

מאמן: לא ביקשתי שתבצע, ביקשתי שתנהל. אדם אשר מוביל את הצוות חייב להיות בבקרה מלאה על המתרחש. בזמן שאתה אחראי על הציוד, אתה רואה מה קורה מאחוריך? מי נשרך או התמוטט? מי מקשיב לך, ומי בכלל זורק?! זרוק הכול לרצפה ותתחיל לנער את הצוות.

י׳: זה היה צפוי שלא אעמוד במשימה. אני אדם שמכיר מהי עבודה קשה, אבל לנהל זה כבר סיפור אחר לגמרי. כל חיי התנהלתי בשקט ובדממה, ועכשיו אתם מבקשים ממני להרים את הקול?!

מאמן: אתה נכנס לתקופה הקשה ביותר בחייך, התקופה שבה אתה תידרש להתעלות מעל הקושי הגדול ביותר שלך, לפתוח את הפה ולהתחיל לתפקד כמפקד.

י׳: אידיוט, כמה פעמים אתה חוזר על אותה טעות? כמה פעמים אתה מוצא את עצמך ללא מילים? הכול נמצא לי בראש, אבל הפה לא מצליח להוציא.

מאמן: תקשיב, גם אני הייתי כמוך. גם אני פחדתי מלדבר, בהיותי ילד מופנם. מה שעזר לי להתגבר על כל הרעיון הזה הוא כלי אחד, שבו נעזרתי יותר מכל השאר: הכנה מוקדמת, שינון והתנסות של אינספור פעמים, כדי להגיע ליום שבו אוכל לאלתר.

הוא ישב איתי אינספור לילות. הוא נתן לי לפקד על הצוות, תוך שימת דגש על נקודות קריטיות. הוא לקח אותי לצוותים אחרים, וביקש שאיטמע בהם עד לרמת לקיחת הפיקוד בהם.

הוא היה סובלני ולא נכנע לכישלונות שלי, ויותר מחמישים פעמים. הכאב שהרגשתי בכל פעם שנכשלתי למולו, הפחד שלא אצליח ביום הגיבוש, הידיעה שעבדו כל כך קשה כדי להעניק לי גיבוש ולהכשיר אותי, ואני עדיין נופל בחסר…