ל׳ | סיירת חרוב

וככה המשיכו להם חודשים של היתקלויות בין שניהם, ככה המשיכו להם אימונים שלמים שהוא דורש ממנו להגיע במקומות הראשונים, להוריד סיגריות ולאכול לפי תפריט מדויק, כי ככה הוא, מאמן יוצא סיירת מטכ״ל, שהגיע להוכיח להם כמה דייקנים בוגרי היחידה, ועד לרמות הפרטיות ביותר!

מאמן: בוא אליי בסוף האימון… הגיע הזמן להתחיל לכוון מטרה.

ל׳: הגעתי מוכוון מטרה…

מאמן: אני יודע, זו הייתה השאלה הראשונה שנשאלת. אבל היום אתה עם עיניים אחרות, בוגרות וחזקות יותר. אתה עדיין מכוון לשם?

ל׳: כן, אני מכוון לסיירת חרוב!

האימון ששינה את הכול.

מאמן: אמרתי לך בהתחלה, לא מעניין אותי עודף המשקל או הסיגריות שלך. אתה תעמוד ברף של כולם ומעבר, אתה תדרוש פחות ותבצע יותר, ואם תשאל למה, זה כי אתה…

ל׳: אני הכי טוב, יותר מכולם פה. אם לאחד מהם היה הקושי שלי, הם ממזמן היו עוצרים.

מאמן: הבנתי… זה העניין. העניין הוא אתה ולא הצוות. זו הסיבה שאתה עוצר לי בכל אימון, עם תירוץ אחר של כאבים במקום אחר… רואה את הקו של המאה מטרים שם? עשרים שניות, יצאת, חזרת, זוז!

הצוות!

מאמן: כולם …, בואו ונחכה לו שיואיל בטובו לחזור.

ל׳: זה לא היה הזמן, נשארו לי עוד שתי שניות שהחסרת מהשעון שלך.

מאמן: הזמן שייך לי. רוץ לקו המאה מטרים, עשרים שניות, זוז.

ל׳: (הסתובב ורץ)

מאמן: שוב לא עמדת בזמן. חשבתי שאתה טוב מכולם. מאה מטרים, שנה.

ל׳: אני לא רץ…

מאמן: צוות, רדו …! אתה לא רץ בשבילך מהרגע שנכנסת לפה, אתה רץ בשביל הצוות. עוף על הרגליים ורוץ!

ל׳: (קם ורץ, והפעם בכל הכוח קדימה)

מאמן: לא עמדת, שנה (בצע שוב).

זה הרגע שהוא הרים ידיים, זה הרגע שהוא עצר והודיע שהוא לא ממשיך ולא אכפת לו מאף אחד, זה הרגע שהחברים החלו להרגיש תשישות מהי.

חניכים: קדימה, ל׳, אתה מסוגל, קום בשבילנו!

ל׳: אני לא מסוגל (הוא מלמל לעצמו).

מאמן: אתה יכול לקום וללכת מבחינתי, רק אל תשכח פרט חשוב מאוד: הם יישארו פה במצב הזה עד שתסיים את המשימה, ומבחינתי יש לי את כל הזמן הדרוש לכך.

חניכים: קדימה, תרים את עצמך!

מאמן: ל׳, מה יהיה… (בקול מתנשא)

ל׳: אין לי, אני לא נכנס, נגמר הסרט.

מאמן: בפקודה שלי עליתם וירדתם …, ואני מבטיח לכם שזה יהיה ארוך.

חניכים: אתה מסוגל, אתה חזק ממנו, אם זה היה אחד מאיתנו ממזמן היינו מנסים, אל תוותר.

מאמן: מצוין, זה המשפט הבא שלנו שאתם מפמפמים. כולם אחריי.

הם פימפמו … פעמים את המשפט: ל׳, למה השארת אותנו מאחור, למה ויתרת עלינו. עד שאחד מהם ביקש את האפשרות להקים אותו ולנצח את הגרוע מכול, את המאמן.

מאמן: צא לדרך!

הוא הגיע אליי, משך אותי עם שתי ידיים ודחף אותי קדימה. הוא צעק לי שהוא מאמין בי תוך כדי שאנחנו רצים יחד, תוך כדי שהוא מושך אותי איתו, אחרי שלושים דקות של מצב שתיים סטטי, שלידיים שלו לא נשארו כוחות. הם, שעדיין היו על הרצפה, שכחו מהכאב והתחילו להריע לי ולצעוק שאני מסוגל. במבט לאחור הוא חייך, המאמן ש…

מאמן: חמש שניות, ארבע שניות.

ל׳: קדימה, אתה מסוגל, לא אתן לו להפיל אותי, אותנו.

מאמן: שלוש שניות, חברים.

חניכים: עוד קצת, נעפיל עליו!

מאמן: שתי שניות אחרונות.

זינקתי בשארית כוחותיי האחרונים, כדי לשמוע אותו פוקד על כולנו לתמוך בי, להעמיד אותי על שתי הרגליים ולמחוא כפיים!

מאמן: חברים, היום למדתם את ערך הצוות. ללא הצוות לא תתחזקו. אם אתה לא קם בשביל אדם אחר בבוקר, אל תקום בכלל, כי אף פעם לא תעבור את הגבולות של עצמך. ל׳, ברוך הבא לצוות!