מאמן באדרנלין | סיירת מטכל

יום סיירות הגיע. הוא ישב בשקט ובחן את כולם, מי חזק ומי חלש, מי מוחצן ומי מופנם, ומול מי הוא הולך להילחם, כי כשאתם עומדים מול שלוש מאות אנשים, הפחד מתחיל לתפוס פיקוד. אבל לא אצלו, כי הוא למד להפוך את הפחד לכוח, הכוח שידחוף אותו קדימה בשעה שהראש יבקש לעצור, הכוח שיניע אותו הלאה בשעה שאחרים יבקשו לפרוש, הכוח שיהפוך חלום למציאות.

אז לאחר יום שבו פרשו חצי מהמתמודדים ועליו התעלקו באופן אישי, יום שכמוהו לא הכיר, אספו אותם למקום שבו הכול התחיל, ובזמן שכל המתמודדים התיישבו, רק מתמודד אחד נשאר לעמוד.

כשביקשו ממני לשבת, סירבתי: הוא יקרא לי לאוהל של מטכ״ל, אמרתי להם.

כל מי שהיה סביב גיחך וצחק על הביטחון העצמי המופרז שלו, עד שמספרו נקרא לאותו אוהל של סיירת מטכ״ל. הגעתי לאוהל ומחאו לי כפיים, אבל לא חייכתי, כי ידעתי שהמסע רק התחיל.

הייתה לו חצי שנה לעשות את הבלתי אפשרי, אז הוא לקח את האימונים צעד אחד קדימה והחל לרוץ עם משקלים סביב גופו: בידיים, ברגליים, על המותניים, וכל מקום שנשאר לו פנוי, איתו הוא יכול להרים את רף הקושי. האימונים הפכו עצימים יותר, זמני המנוחות לקצרים יותר, והשאיפה, כן חברים, השאיפה הפכה למוחשית יותר!

תוותר או תמשיך קדימה.

תוותר כי הרגליים שלך כבר גמורות. תמשיך כי זה החלום שאותו חלמת מילדות.

תוותר כי לא נשארה לך טיפת כוח בשרירים. תמשיך כי לא נולדת לפחות מזה.

תוותר כי אתה ילד שכונה שלא מגיע לו לשרת עם האיכותיים ביותר. תמשיך כי לא נולד האדם שיגרום לך ליפול מהרגליים.

החברים המשיכו להפנות לו עורף. המצב של המשפחה הלך והתדרדר, אבל הוא בחר לא לוותר, כשבראשו מלחמה בלתי פוסקת על הצעד הבא שיבחר לעשות!

הייתי קם לפני הזריחה כדי להספיק להתאמן, כי יש לי אחריות של שלוש נפשות על הכתפיים, כדי שאחרי שאסיים, במקום לנוח, אוכל לצאת שוב ולהתאמן.

מועד הגיבוש הגיע, גיבוש היחידה אשר ממיין לשלוש יחידות: מטכ״ל, שלדג ו־669. מה מצפה לכם שם, לאיזה מקום עבר הגיבוש ולמה, ומהם התכנים החדשים, הכול במאמר: גיבוש מטכ״ל, מה מצפה לכם!

הם עלו על האוטובוס. אנחנו בדרך, גיבוש אחד שממנו יצאו … לוחמים. אני מול ארבע מאות וחמישים מתמודדים, יומיים של כאוס, כך הוא הגדיר לנו את זה.

כל השנים האלה שהתייצבתי איתן מול כולם, הכוח שנטש אותי באימונים, הרצון שלא הפסיק לבעור בי, הריצות בלילות הקרים, הבקרים העייפים לפני עלות השחר, והמטרה שתמיד גרמה לי לקום שוב על הרגליים.

חזק יותר.

דחוף חזק יותר: בשביל זה התאמנתי שלוש שנים.

רוץ מהר יותר: בשביל כל הימים שבהם רצתי עם בטן ריקה.

תחשוב חד יותר: בשביל זה שתמיד נשארתי עומד על הרגליים.

מפה אני יוצא מנצח או מת. אין לי דרך אחרת.

כשהגיע היום השלישי, בחרו את אלה שיילחמו על מקומם ביחידה.

הם חילקו אותנו לקבוצות חזקות יותר. הם חזקים יותר, מהירים יותר, חכמים יותר, אבל אני נחוש יותר!

מי ינצח, אתה או אני?

ציפיתי שתגיע. התאמנתי בשביל אנשים כמוך. אתה הסיבה שדחפתי את עצמי כל יום למקסימום ומעבר, אתה הסיבה לדם שהמשכתי לירוק.

אתה ושכמוך, אותם שנולדו מוקדם מדי כדי לקחת ממני את המקום שאליו ייעדו אותי חיים שלמים. אתה ושכמוך, שהגיעו וכל העיניים עליהם משום רקורד שלא שייך לכם, או המקום שממנו הגעתם, אתה ושכמוך תיפלו תחת רגליי.

זה אתה או אני: ילד למשפחה מבוססת, שכרגע נפל מטייס והגיע לגיבוש מטכ״ל ביתרון על כולם, מול חתול רחוב שגדל והפך לאריה, שממנו המגבשים נדהמו.

זה שנשאל, ויותר מפעם אחת, מדוע אתה כאן, מדוע אתה לא מת או בעולם הפשע.

הלוחם שסיפר להם מאיפה הוא הגיע עוד בראיון האישי, כדי להבהיר להם, וללא סימני שאלה, כי אני כאן להישאר.

נלחמים כי החיים שלנו תלויים בכך. נלחמים אחד בשני עד לטיפת האנרגיה האחרונה, ולצד מבטי כבוד הדדי מלווים בשנאה ואפקט התחרות, אנחנו כאן נלחמים.

אנחנו כאן שניים, אבל רק אחד מאיתנו נולד לניצחון.

הוא טס בזמן שלי הייתה מטרה מול העיניים, הוא ניווט בזמן שהרגליים שלי נשאו אותי עוד צעד לכיוון המטרה, הוא עשה את הצעד הנכון בזמן שלי היה רק צעד אחד מול העיניים.

היום הרביעי הגיע. תשושים אך ערניים מתמיד, כאשר אני מוביל את העדר דרך המקום הראשון, והוא נמצא שם, מחכה לרגעים שבהם אפול תחת העומס, רגעים שאותם השארתי לאחרים.

פושע בפוטנציאל למול א׳, נפיל טייס. צחוק הגורל שהעמיד שני אנשים מעולמות שונים להילחם על אותה המטרה, כדי לספור את הספירה לאחור.

שלושים שניות לסוף

עשרים כדי לתת את הכול, ובנקודה משמעותית אחת

עשר להבין שהגרוע מכול מאחורינו

חמש שניות של לילות לבנים

ארבע שניות של תשישות ועמידה על הרגליים כנגד כל הסיכויים

שלוש שניות של כעס, עוצמה, נחישות ובעיקר לחימה על הפסגה

שתי שניות של הנוף שרק הטובים ביותר יזכו לו

שנייה אחת של…

גיבוש מטכ״ל: סוף.

לאחר מכן ישבנו לאכול, כל החבר׳ה, והפעם לא רק מנת קרב. תוך כדי לעיסה מישהו משך אותי מהחולצה. הדבר היחיד שראיתי זה העורף והחולצה בעלת ציפור השלדג. הוא משך אותי לתוך אוהל ונעלם. המשכתי קדימה וראיתי אותו, את הפסיכולוג. ישבתי מולו, והוא שאל אותי בבירור: לאן תרצה להגיע?

סיירת מטכ״ל.

הם דנו ביניהם והחליטו לנסות לשנות את החלטתי. המגבש של שלדג הודיע כי אדם כמוני יצא לקצונה בתוך היחידה, הלוחם של יחידת החילוץ וההצלה הבטיח לי קורסים מעניינים שלעולם לא חוויתי, וזאת בזמן שהמטכ״ליסט משתיק את כולם ומוסר לי את ברכת הדרך.

רגע לפני היציאה מאותו אוהל, זה הגיע: משיכה חזקה לאחור, כאשר למולי אותו מגבש מיחידת שלדג, ששאל שוב, ובלהט גדול מתמיד: אתה בטוח?! וכאשר מסרתי לו שוב את אותה תשובה גורפת, הוא הנהן ומסר כי היחידה הפסידה אדם שכמוני.