א׳ | יחידת אגוז

שניים מתוך שלושה.

ימים הפכו לשבועות מאז אותו אימון ראשון, שבו גילה המאמן שמדובר במשהו מעבר. ימים שהפכו לשבועות, ושבועות לחודשים, ואת טבילת האש הראשונה שבהם הוא עבר בהתרסקות נפשית גדולה מנשוא.

שלושתם מתאמנים כדי להגיע לשלוש הסיירות: יחידת אגוז, דובדבן ומגלן. אבל הבעיה היא שרק שניים מהם היו חדורי מטרה ושיקפו את מה שאנחנו מכנים אופי לוחם, ואת המסוגלות להפוך ללוחמים, אופי שבו הוא נמצא חסר.

ש׳ (מגלן): הודענו למאמן שמצבו בכי רע, הודענו לו שהעיניים שלו לא בישרו טובות, ושרוב הזמן הן בכלל היו כבויות. והוא, שלקח הכול ללב, החליט שהגיע הזמן להעפיל ולהתגבר על הרגש, באמצעות ערך עליון אחד שהטמיע בנו, בדרך שאין שנייה לה: ערך הרעות ואחוות הצוות.

סימולציה.

א׳: הוא עמד מולנו והראה לנו את כף ידו, פתוחה לרווחה, כדי להציג אותה לכל אחד ואחד מאיתנו, עם ההסבר שליווה אותו לתוך הצוות בסיירת מטכ״ל. הוא שאל אותנו מה אנחנו רואים, והסביר לנו מעבר לזה. הוא קפץ את ידו, ומיד הוכיח לנו שהכוח של אצבעות בודדות אינו שווה לאגרוף, כי בזמן שאצבעות יכולות להישבר, אגרוף יכול להרוג. וכך קיבלנו את הכינוי שאיתו התגייסנו: כוח אגרוף!

מאמן: מה שמאפיין אותנו הוא שאנחנו לא לבד. אנחנו צוות, ולכל אחד מאיתנו יש את הכוח של שאר הצוות. תוכיחו לי כמה אתם צוות, תוכיחו לי שכוח האגרוף שלכם אבסולוטי ומוחץ. זוז!

חנת״ר (חניך תורן): אנחנו מסוגלים, קדימה, חברים, יחד!

חניך: כולנו התקדמנו, כולם דילגו בקצב אחיד ולפי ספירה, ממוקדים ויציבים. כולנו, פרט לאחד, אחד שהחניכים לא שמו לב אליו.

עייפתי. עייפתי מהניסיון להוביל, עייפתי מהשקרים ומהדרכים שבהן אני מנסה לצעוד בלי יכולת אמיתית, עייפתי מלהמשיך להיכשל וליפול תחת הנטל. עייפתי.

בעוד הם סיימו את המשימה, הוא נותר מאחור, נאבק בעצמו. בעוד הם עמדו זקופים, מלוכלכים ומדממים, הוא נשאר דומם על הרצפה, עם הראש תחוב בחול.

מאמן: האם עמדתם במשימה, צוות יקר שלי?

חניך: חיובי, המפקד!

מאמן: (מצביע אחורה) אם עמדתם במשימה, אז תסביר לי דבר אחד: איך זה שהוא עדיין שם, בשטח, ואתם כבר פה?!

חניך: …

מאמן: מי אתם שתשאירו לי חייל מדמם ופצוע מאחור? מי אתם שתובילו את החבר שלכם לאבדון? מי אתם שתגיעו להורים שלו ותבשרו להם שהוא מת בגלל רפיון הידיים שלכם? מי אתם שחזרתם אליי בלעדיו?!

חניך: מבקש רשות לתקן, המאמן.

מאמן: יש לך בדיוק שלושים שניות. צא!

הוא נפל לצדי, ועם פנים מזיעות וספוגות הוא הסתכל לי בשחור של העיניים ובישר לי את מה שהעיר בי את היכולת להמשיך קדימה: אני איתך, וגם אם תלך לגיהינום, לא תלך לבד. עד הסוף, קדימה, יחד!

מאמן: עשרים שניות, חברים. עשרים שניות להתחלה של הסוף.

חניכים: יאללה, צעדים אחרונים, תן את מה שנשאר בך! פחות מעשרה מטרים ואתה מביס אותו. אל תיתן לו לשבור אותך, לא הוא ולא שכמותו!

א׳: אני מנסה, חברים, אני באמת מנסה!

מאמן: עשר שניות אחרונות!

חניכים: לא נוותר עד שנצליח! (והם אחזו בו והתחילו לדחוף אותו קדימה)

מאמן: חמש שניות אחרונות, חמש שניות, ואני מפרק את הצוות הזה לאלתר.

עם כל צעד שעשיתי התמוטטתי בחזרה לרצפה, אבל זה היה הכוח שלהם, אלה שהאמינו בי, אלה שהיו עייפים ותשושים יותר ממני, ואת זה גיליתי גם בלי שאמרו לי.

אלה שבמקום לכעוס על החולשה שהפגנתי, בחרו בדרך ההפוכה.

אלה ששאגו וצעקו חזק יותר עם כל קושי שהגיע והתגברו.

אלה שיצרו תקומה ועוצמה, מתוך אמונה במי שהפיל אותם מהרגליים יותר מדי פעמים.

אלה שחייכו אליי בביטחון ובתמימות לב, למרות שאני הסיבה לסבל המתמשך הזה.

אלה שאיתם סיימתי, ובהצלחה!

השיחה מולו.

חבר: אתה חייב לעזור לו, המאמן. יש דברים שאתה חייב לדעת, אחרת נאבד אותו.

א׳: הגעתי לפנימייה לא מבחירה, המאמן, ומאז נתיב הוביל לנתיב. הכרתי את החברים ואת החברה הלא נכונה, והם, אנחנו, כקבוצה, משכנו את עצמנו לבור העמוק ביותר. התמכרנו.

מאמן: ומה לעניין המשפחה?

א׳: יש לי אח יוצא יחידה מיוחדת, יוצא יחידת דובדבן, אבל גם הוא לא מאמין בי. ובכל פעם שאני מגיע מהפנימייה אני חוטף מההורים מבט של בוז, וממנו…

מאמן: ממנו מה?

א׳: ממנו. אני כבר מגיל חמש עשרה שומע את המשפט הקבוע: ידעתי שלא ייצא ממך כלום…

מאמן: אז זאת הסיבה שהלכת אל מאחורי הרכב באימון הראשון?

א׳: כן. הלכתי אחורה כדי לנגב את הדמעות, ואיתן את כל המשפטים המזעזעים האלה שעלו לי לראש: חוסר האמונה שלהם, הבוז, והמציאות שאני חי כל בוקר מחדש. אלה דברים שגם האדם החזק ביותר ייפול מולם בשבי.

אלה מילים חודרות וחוצבות, שמפלחות את ליבי בכל פעם שאני מנסה להתנער מהן, כשאני מנסה להוכיח לעולם אחרת.

אלה משפטים שגרמו לי לרצות לקום על הרגליים, ומנגד ריסקו אותי חזרה אל הקרקע, מותש ועייף אף יותר.

אני יודע שחולשה היא לא אחד הקריטריונים שהתחום הזה מטפח, אני יודע שדמעות הן לחלשים, אני יודע שאני לא שייך, אבל אני מנסה, אני באמת מנסה.

מאמן: אתה יודע, כשהייתי בגיל שלך, הגעתי משכונת מצוקה. אף אחד לא האמין בי כשהחלטתי שאהפוך ללוחם ביחידה מיוחדת, ביחידת המסתערבים. אבל היה אדם אחד שהאמין, הוא ורק הוא, והוא הסיבה שאני עומד פה מולך היום.

א׳: ומי הוא אותו אדם? מי האמין בך בזמן שכולם הפנו לך את גבם?!

מאמן: אני עצמי. אני וכל הרוח שהייתה בי, גם ברגעים שבהם ידעתי שאולי לא אשרוד.

אתה הוא אני לפני עשר שנים ויותר. אתה הוא מי שיפנו לו עורף, כי יש להם ממה לפחד: מהפוטנציאל ומהעוצמה שבך, מהגדולה המתקרבת, מהמנהיג הבא, שמולו ייאלצו להרכין את ראשם ולהתנהג בצייתנות.

עליך לזכור דבר אחד: בכל פעם שאתה מרגיש ריק, בכל פעם שהם שם כדי להכניע אותך, תזכור, גם אחרי שכולם יפנו לך עורף: יש מי שמאמין בך.

המאמן שלך, החניכים בצוות, ומי שמחר יעמדו לצדך בטקס הסיכה המיוחל, ואחריו. זו פקודה ממני אליך: בכל יום שתרגיש חולשה, בכל יום שמישהו ינסה להוריד אותך למטה, אני פה, כדי להילחם במי שמנסה לקחת ממך את הדבר היחיד שבאמת שייך לך: הרוח שלך!

א׳: תודה, המאמן.

מאמן: אל תודה לי. תצליח, זאת תהיה התודה שלך אליי!

שינוי תפיסה.

מהלילה הזה, א׳, שהיה הבחור שתמיד נגרר מאחור, התחיל להוביל קדימה, לדחוף ולהפעיל.

מהיום הזה הוא היה האדם שקידם ותמך במי שלא עמד בעומס. והפעם, במקום עיניים שמסתכלות על הרצפה, הוא החליט להסתכל אך ורק קדימה, כי המטרה חייבת לעמוד לו מול העיניים.

ככה המשיכו להן השיחות לתוך הלילה, והשינוי הדרמטי שבא איתן, מעין פרויקט אישי שהיה ידוע לשניהם, ולשניהם בלבד: הפרויקט של א׳, והפיכתו לאגדה הבאה.

הוא ניתק את החברות עם אותם אנשים שהורידו אותו למטה, נפרד מאותה חברה שמשכה אותו למקומות הלא נכונים, והקדיש את עצמו לדבר אחד ומיוחד: המטרה!

אימון סוף.

אימון אחרון לפני הגיוס, אימון אחרון לפני הגיבוש.

מאמן: א׳, א׳, ש׳, צעדו קדימה, ועצמו עיניים, שלושתכם. (והוא מניח את ידיו על גבם)

אתם מרגישים את היד שלי? זה הכוח שלכם, בכל פעם שתהיו חלשים. זה הכוח של לוחם מעוטר, שבו תשתמשו בכל פעם שתבקשו לוותר, או ליפול תחת הנטל.

תזכרו: אנחנו כאן, הלוחמים שמאחוריכם, אלה, חסרי המעצורים, שהתאמנו לצדכם, ואני, המאמן שלכם, שמוכן להילחם בצבאות שלמים, ורק למענכם.

הוא מסר להם שיש בגופם כוח של חמש מאות חניכי אדרנלין, הוא הודיע להם שעכשיו זה הזמן להשתמש בו, באמצעות אלמנטים שסקר מולנו והעניק להם באותם רגעים חשופים ומדהימים. הוא הצהיר שמרגע זה, זה תורם, ובדחיפה אדירה קדימה, כזאת שהעיפה אותם חמישה מטרים או יותר, הוא צעק להם את המילה שכולנו כבר הכרנו: צא!

כוח שהציף את הגוף, אנדורפינים, ביטחון, אמונה עצמית, והכוח של שלושה, ואיתם להקה שלמה של אריות שמבקשת דבר אחד: את הפסגה.